Photo credit: DonkeyHotey via Foter.com / CC BY-SA

אחרי כל מה שנכתב ונאמר, ניצחונו של הדושבג טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב עדיין קשה לתפישה ובעיקר מפחיד. אך האם מדובר בניצחון מפתיע? "חכמת הבדיעבד" מורה שלא ממש. "מדע הבחירות" עומד לצדו של טראמפ הנלוז, ומסביר היטב כיצד חצב את דרכו לצמרת על-ידי כך שהיה, נו, הוא. אדם קיצוני, גזען, פוגעני ופרובוקטיבי אמנם, אך גם כזה שלא ניתן להתעלם ממנו.

כי חוק מספר אחת בבחירות הוא פשוט: שום דבר כאן אינו רציונלי. מי שרוצה לנצח, חייב – קודם כל – לשלוט במדיה, לסחוף את ההמונים (כלומר: להתמודד מול מועמד סוחף פחות, כי הכל יחסי וכו') ולהמציא סלוגן קליט (?Yes We Can).

עורך "הארץ", אלוף בן, כתב: "פוליטיקה היא קודם כל אמנות הסיפור והדימוי… טראמפ שיקר ושיקר ושיקר, אבל כזביו לא פגעו בו, מפני שהוא מגלם כבר עשרות שנים את החלום האמריקאי. דונלד טראמפ ניצח בבחירות כי הסיפור שהציג לבוחריו היה משכנע וסוחף, וליריבתו הילרי קלינטון לא היה מה להגיד". או, כפי שאמר לי באחרונה בכיר לשעבר בכנסת, "ברגע שאומרים 'רק לא טראמפ', או 'רק לא ביבי', מי שמקבל את הבמה הוא האדם שמולו מוחים".

אז איך טראמפ ניצח? הנה התשובה במלואה, מחולקת לחמישה סעיפים.

1. בחירות הן לא "שופינג" (או: איך לנצח בשיטת האלקטורים)

במאמרו מרחיב הדעת של הפסיכולוג החברתי האמריקאי פרופ' ג'ונתן היידט (Haidt) – "מה גורם לאנשים להצביע לרפובליקנים" – הוא טוען שהדמוקרטים נוטים להתייחס למצביעים כאל צרכנים. אבל בחירות (בארה"ב, לפחות) הן לא אקט של שופינג. טראמפ הבין זאת. "הדמוקרטים חושבים שהמצביעים הם צרכנים, והם מתבססים על סקרים שיראו להם אילו קווי מדיניות וערכים 51% מהאלקטורט צפוי לקנות", כתב באתר Edge. "אבל מה שהדמוקרטים לא מבינים הוא שפוליטיקה היא יותר עניין של דת, ופחות עניין של קניות. המפלגה הרפובליקנית נעשתה המפלגה של הערכים המוקדשים – לא רק בעניינים של אלוהים, אמונה ודת, אלא גם של סמלי המדינה, כמו הדגל והצבא. הדמוקרטים, לעומת זאת, נעשתה המפלגה של החיים החילוניים ושל החומרנות".

האם יש בכך כדי להסביר כיצד הצליח טראמפ לזכות ב-60% מקולותיהם של הלבנים הקאתולים בארה"ב (לרבות מחצית מהנשים הלבנות?) בהחלט ייתכן.

"הערכים המקודשים" שעליהם מדבר היידט גברו בעיני אותן נשים על כל התבטאות מיזוגנית או התנהגות בזויה ופוגענית של טראמפ. "אנחנו רואות בו אדם טוב ואבא טוב", הסבירה מרי ברקט, ראש הפדרציה של נשים רפובליקאיות בפנסילבניה, כפי שתואר בכתבה בניו יורק טיימס.  "יש לו משפחה יפהפייה; הוא רוצה להשאיר אחריו מדינה נחמדה", הוסיפה תומכת אחרת, סו גאוטה, 47.

במחקר שביצע היידט היידט (שבו שאל בין היתר כמה קבוצות של אנשים ממעמדות סוציו-אקונומיים שונים כיצד היו מגיבים למצב שבו כלב נדרס, ואז נאכל על-ידי בני המשפחה), הוא גילה שבני המעמד הבינוני בארה"ב נטו הרבה יותר להצדיק את קביעותיהם המוסריות במושגים כמו כבוד, חובה ותפקידי משפחה ("הכלב הוא משפחה, ולא אוכלים חבר משפחה").

"הרפובליקנים מציעים בהירות מוסרית", כתב היידט, "הסתכלות פשוטה על טוב ורע…בכל פעם שהדמוקרטים תומכים במדיניות שמחלישה את הזהות והיושרה של הקולקטיב (למשל, רב-תרבותיות ומדיניות הגירה פתוחה) – הם מרחיבים את 'פער הערכים המקודשים'".

אם מביאים בחשבון את אמירתה (האומללה) של קלינטון מספטמבר  כי "בין תומכי טראמפ ניתן למצוא בזויים, גזענים ושונאים" – ניתן להבין מדוע נתפשה קלינטון לא רק כאליטיסטית, אלא אף כאויבת העם ממש. היא בזה לבוחרים שלה, וזוהי טעות פטאלית, בפרט כשמדובר בשיטת האלקטורים שבה יש חשיבות לא רק לשכנוע "הרוב הפופולארי" – כפי שאכן עשתה בפער משמעותי  – אלא בעיקר לשכנוע הרוב במדינות שאזרחיהן נוטים לשמרנות.

על-פי היידט, עד שהדמוקרטים לא יידעו להתייחס בכבוד לערכים המקודשים לאותו מעמד פועלים לבן-נוצרי, "הם ייטו להחזיק באמונה המפתה, אך השקרית, שהאמריקאים מצביעים לרפובליקנים בראש ובראשונה מכיוון שהיתלו בהם". במילים אחרות, מעמד הפועלים האמריקאי לא טיפש. הוא פשוט חושב אחרת. מועמד שיזלזל בדברים שהוא מחשיב כחשובים, או לחלופין יזלזל בהם – סופו להפסיד.

Photo credit: Gage Skidmore via Foter.com / CC BY-SA

2. אפקט הפחד

ביבי ("הערבים נוהרים לקלפי") היה ראשון, ואחריו הגיע גם טראמפ ("יש לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב") עם אמירות גזעניות ומבהילות משלו, שהוכחו כאפקטיביות. כך שנראה בקונסטלציות מסוימות – ובעיקר, בקרב אנשים מסוימים – אפקט הפחד עובד.

וזה גם הוכח מחקרית. מחקר אמריקאי מ-2008 יצא לבדוק כיצד משפיעה "רגישות לפחד" על אידיאולוגיה פוליטית. במסגרת זו, התבקשו כ-46 אנשים מנברסקה להציג את השקפותיהם הפוליטיות במגוון רחב של נושאים: החל מהמלחמה בעיראק ועד עונש מוות. אלו מביניהם שהציגו עמדות מוצקות במיוחד, ניגשו לחלקו השני של הניסוי. בשלב זה, הוצגו בפני המשתתפים סדרת תצלומים מאיימים (למשל, אדם שעכביש מהלך על פניו) ובמקביל הם הובהלו באמצעות קולות חזקים ואמצעים אחרים. החוקרים עקבו אחר תגובותיהם הפיסיולוגיות ללחץ ופחד, וגילו כי אנשים הנוטים להיבהל ביתר קלות מאחרים – הם בעלי עמדות ימניות יותר.

"אנשים המחזיקים בעמדות שמרניות נוטים להיות רגישים יותר לאיומים חיצוניים", הסבירו החוקרים. "מצאנו, בעצם, את מה שאנשים יודעים באופן אינטואיטיבי לגבי פוליטיקה – היא מגיעה מהבטן".

3. קלינטון = "הרע המידי"

יודע כל מנהל קמפיין שאנשים מונעים יותר על-ידי מה שרע, ופחות על ידי מה שטוב. זה גם מה שעלה ממחקר בן 24 שנים על נטיות ההצבעה של אנשים, בהובלתו של הפרופסור לפסיכולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת המדינה של אוהיו, ג'ון א. קרוסניק (Krosnick). המחקר מבוסס על ראיונות פנים-מול-פנים שנערכו עם אלפי אמריקאים לאורכן של כמה וכמה מערכות בחירות.

יותר מכל דבר אחר – טוען קרוסניק – שנאה ותחושות שליליות כלפי אחד המועמדים הן התמריץ המשמעותי ביותר להצבעה עבור יריבו. אז אמנם טראמפ עורר שאט נפש אצל לא מעט מאזרחי ארה"ב (ואכן, הרוב – סביב 48% – הצביעו לקלינטון). אך גם קלינטון, על ייחוסה המשפחתי והקרבה לממסד הדשן, פרשת המיילים המתפתלת ואישיותה הצוננת, נחשבה בחוגים מסוימים בארה"ב לדגל שחור. התוצאה, בעיקר במדינות "חגורת החלודה" (The Rust Belt), היא התגייסות ברורה לטובת טראמפ, ונגד הילארי ("טראמפ הוא אחד מאתנו, לא הילארי").

Photo credit: Paulann_Egelhoff via Foter.com / CC BY-ND

"למי שלא אוהב לפחות אחד מהמועמדים, תהיה מוטיבציה להשתתף בבחירות (ולהצביע למועמד השני)", מסביר קרוסניק. "במילים אחרות, זו ההסתייגות ממועמד זה או אחר שמניעה את ההצבעה". בהזדמנות אחרת, הוסיף: "זה כמו שפוליטיקאי ותיק אמר לי פעם: 'עניינים שעל סדר היום לא מכריעים בחירות. אישיות המועמדים, היא שקובעת'".

4. האקס פקטור

ויש עוד עניין, שקשה מאוד להגדיר, אך השפעתו על תוצאות הבחירות בארה"ב, ובכלל, מכרעת – זוהי היכולת להלהיב יצרים, לסחוף, לעניין. יש שיקראו לזה כריזמה, או "טלגניות" (פוטוגניות בעידן הטלוויזיה). למועמד שניחן בתכונה זו – קל הרבה יותר לזכות. ובדרך כלל, כריזמה היא לא דבר שניתן "לתרגל אותו". זה או שיש לך את זה או שלא. לאובמה, קלינטון (ביל), ג'ון פ. קנדי ורונלד רייגן היה את זה. גם לטראמפ יש את זה, בדרך מעוותת כלשהי. לקלינטון (הילארי) – פחות.

"כריזמה היא תכונה שיש קושי לפענח ולכמת באופן אמפירי", הסבירה ד"ר אורית גלילי-צוקר, החוקרת מנהיגות פוליטית באוניברסיטת בר אילן, בכתבה שלי על כריזמה מ-2011. "הציבור קובע מיהו המנהיג הסוחף בעיניו. מדובר במושג משתנה, דינמי, תלוי נסיבות. אדם עשוי להיתפש בתקופה מסוימת ככריזמטי ובתקופה אחרת כבר לא".

Photo credit: Gage Skidmore via Foter.com / CC BY-SA

5. הסקסיזם עוד כאן

לו הייתה קלינטון גבר, האם הייתה זוכה בבחירות? השאלה הזו תישאר מעתה תלויה באוויר, אך לפרשנית CNN ונשיאת חברת הייעוץ Solis Strategies, פאטי סוליס-דויל, התשובה ברורה. "אם קלינטון הייתה גבר, היא הייתה הנשיאה כבר לפני 25 שנה", צייצה סוליס-דויל בטוויטר באפריל האחרון.

בשורה התחתונה, נראה אמנם שעבור רוב האמריקאים מגדרו של הנשיא הוא נון-אישיו, אבל יש בהחלט סיכוי שעבור כמה מהמצביעים שהכריעו את הבחירות האלה – נשיאה אישה זה פשוט לא דבר שמסתדר.

מחקר אמריקאי מ-2015 בחן את הקשר בין עמדות סקסיסטיות לבין הנטייה להצביע לאשה בתפקידי הנהגה. הוא גילה שגם אנשים שהצהירו שיתמכו במועמדות נשים, התקשו – במשחק האסוציאציות שהוגש להם – ליצור קישור בין נשים לבין הנהגה. "מה שאומר שבפועל, יש פחות סיכוי שיצביעו לאשה, אם תתמודד מול גבר", הסבירה החוקרת מאוניברסיטת ואנדרבילט, ססיליה היאנג'ג-מו. המחקר גם גילה שכאשר אנשים התוודעו לכישוריהן וליכולותיהן של הנשים – הם נטו להצביע להן בסופו של דבר.

האם קלינטון היתה צריכה לנפנף טוב יותר ברזומה העשיר שלה (שכולל הרבה יותר מתפקידיה בממשל אובמה)? יכול להיות. אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי. ההפסד של האמריקאים (וגם שלנו).