Photo credit: DonkeyHotey via Foter.com / CC BY-SA

אם תקישו בגוגל את הביטוי "דונלד טרמפ נרקיסיסט", תתקלו ביותר מחצי מיליון תוצאות חיפוש. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בהתבטאויות האקסצנטריות והמנופחות באופן מטריד שהנפיק בשנים האחרונות המועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית. בין הבולטות שבהן: "כשאנשים רואים שיש היפה מגדל טראמפ, אין להם מושג מה עברתי כדי להשיג את התוצאה הסופית; לאף אחד לא אכפת מהדם, היזע והדמעות…"; וגם – "אל תפחדו להיות מיוחדים. זה כמו לפחד מהצד הטוב ביותר בכם"; או – "כל הנשים שהשתתפו בתוכנית 'המתמחה' פלירטטו אתי, במודע או שלא במודע. וזה די צפוי".

טראמפ אף צוטט מדבר על עצמו בגוף שלישי כשאמר: "תאהבו אותו או תשנאו אותו, טראמפ נחוש לגבי מה שהוא רוצה וחותר להשיג את זה". וישנם גם הציטוטים שסיפק טרמאפ לעיתונאי טימותי אובריין, המחבר של הספר "אומת טרמאפ" (TrunpNation), מ-2005. "אני המלך של פאלם ביץ'", אמר לו. "(הסלבריטאים שמגיעים לאחוזה שלי) אוהבים אותי. הם מנשקים לי את התחת. ואז הם הולכים הביתה והם אומרים: 'האין הוא נורא?'. אבל אני המלך".

כל אלה הביאו לא מעט מאנשי בריאות הנפש בארה"ב לאבחן את טראמפ כמי שלוקה בנרקיסיזם (הפרעת אישיות המצויה ב"תנ"ך הפסיכיאטרי", ה-DSM, ומשמעותה – בתמצית – עיסוק מוגזם בעצמי), וזאת כמובן על אף שלא נפגשו עמו מעולם. כך למשל, הפסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד הווארד גארדנר טען ב"וניטי פייר" כי טראמפ הוא "נרקיסיסט מובהק".

פסיכולוג אחר, בן מיכאליס, השתמש במילים דומות כשאמר: "זו הפרעת אישיות נרקיסיסטית מספרי הלימוד. טראמפ כל כך קלאסי עד ששמרתי קטעי וידאו שלו, בכדי להראות את ההתנהגויות שלו בסדנאות. אם לא היו לי דוגמאות אלה, הייתי  צריך להיעזר בשחקנים. במובן הזה, הוא חלום שמתגשם".

ואם אתם רוצים לשפוט בעצמכם, אז כאן מפורטות התכונות העיקריות שמאפיינות אנשים נרקסיסטים. ביניהן: תחושת חשיבות עצמית גרנדיוזית; הזדקקות מתמדת להערצה; נצלנות של הסובבים אותו; נטייה לשחצנות; והיעדר אמפתיה. נשמע מוכר?

נרקיסיסטים? מנהיגים טובים

בין אם טרמאפ אכן נרקיסיסט ובין אם לא – נשאלת השאלה אם טרמאפ אינו רק בגדר דוגמה קיצונית ומופרעת במיוחד לתופעה (או הפרעה) המאפיינת את מרבית האנשים המגיעים לעמדות הנהגה.

אז מתברר שמחקר מ-2013 בחן את הסוגיה הזו ביחס לנשיאי ארה"ב לדורותיהם. המחקר, שפורסם בכתב העת Psychological Science, דירג את 42 הנשיאים של ארה"ב, לרבות ג'ורג' בוש הבן, על-פי נטייתם לנרקיסיזם מסוג "גרנדיוזי" – כלומר כזה המאפיין אנשים המחפשים אחר תשומת לב וכוח. הוא עשה זאת תוך שקלול כמה מדדים, כמו הערכות שסיפקו היסטוריונים בנוגע לאישיותם של הנשיאים.

אז מיהו הנרקסיסט מכל? "הזוכה" המפתיע הוא לינדון ג'ונסון, נשיאה ה-36 של ארה"ב. אחריו ברשימה מופיעים טדי רווזוולט, אנדרו ג'קסון, קנדי, ניקסון וכמובן, ביל (האיש והסיגר) קלינטון. מי שחתם את הרשימה – כלומר, הוא בעל הרמה הנמוכה ביותר של נרקיסיזם – הוא מילארד פילמור, שכיהן כנשיא בשלהי המאה ה-19.

כאשר קישרו החוקרים בין הדירוג הזה לבין קריטריונים הנוגעים לביצועיהם של הנשיאים, הם גילו שבכל הנוגע להנהגה – נרקיסיזם הוא לא דבר נורא כל כך. במילים אחרות, התברר להם שבין הנשיאים הנרקיסיסטים ביותר נמצאים גם אלה שהציגו ביצועים לא רעים בכלל (ג'ונסון, למשל, נחשב לאחד מנשיאיה הטובים ביותר של ארה"ב, וגם קלינטון זכור כמוצלח). אבל כצפוי, הנרקיסיסטים עשויים להיות טיפוסים קשים עד דוחים במיוחד, ולכן החוקרים הגדירו את התכונה כ"חרב פיפיות".

בין התכונות החיוביות שקושרו לנרקיסיזם – ייזום של חוקים, שכנוע והלהבת קהלים ותפקוד ככלי מוצלח, מה שמתיישב עם תכונות שובות לב נוספות המיוחסות לנרקיסיסטים כמו כריזמה וקסם אישי. הקוץ באליה, מצאו החוקרים, הוא התנהגות לא אתית עד כדי שחלק מהנשיאים עמדו בפני הדחה על ידי הקונגרס (ע"ע, ניקסון) מה שאומר שגם כאשר ההבטחה שמייחסים הנרקיסיסטים לעצמם מתקיימת – היא מלווה במחיר כבד לסובבים אותם. "בעסקים, בממשל ובספורט – אנשים יסבלו התנהגות גועלית מצדם של נרקיסיסטים, כל עוד הם מראים ביצועים גבוהים באופן עקבי", הסבירו את העניין באטלנטיק.

דוגמה טובה לכך, ציינו שם, היא מנכ"ל ומייסד אפל המנוח סטיב ג'ובס. לטענתם, מדובר במקבילה הנרקיסיסטית של טרמאפ – רק מעולמות הטכנולוגיה. "מדובר באדם שפרץ בבכי בגיל 27 מכיוון שב-Time לא בחרו בו לאיש השנה; ומי שהתרגז על כך שהאדם שבירך אותו לרגל השקת האייפד ב-2010 היה ראש המטה דאז של אובמה, רם עמנואל, ולא הנשיא עצמו", כתבו שם. "כל עוד הם מוכיחים את עצמם כמצליחנים-גאונים – הנרקיסיסטים מצליחים לחמוק מביקורת ולשמר את הסטטוס. אבל לעתים קרובות הנרקיסיסטים מאבדים את תהילתם, לאחר שלאנשים סביבם מתחיל להימאס מהמרוכזות העצמית שלהם. ואז מגיעה הנפילה. והיא קשה וכואבת".

אז בשורה התחתונה, זה לא באמת משנה אם הנרקיסיזם של טראמפ הוא בגדר הפרעת אישיות או הוא חלק מהצגה מחושבת ומופרעת במיוחד. במקרה שלו, לא נראה שקיים אלמנט מפצה. לכאורה, טראמפ הוא איש עסקים מצליח. אבל תחקיר ניו יורק טיימס גילה שהחברות שבשליטת טראמפ גוררות כיום חובות של 650 מיליון דולר לפחות.

וגם: אם כבר נרקיסיסט, תדאג לכל הפחות להיות נרקיסיסט חכם. כזה שיודע שאנשים שונאים נרקיסיסטים, ולכן מנסה להצניע במעט את שיגעון הגדלות. אבל טראמפ מסתמן גם כאדם לא חכם ולא מתוחכם במיוחד (בוודאי שלא מעודן), מה שאומר שהוא ככל הנראה נרקיסיסט מהסוג הגרוע ביותר. זה לא אומר, אגב, שלא ייבחר בסופו של דבר לנשיאות. אבל זה כבר סיפור אחר.

וברור, שהיו וישנם מנהיגים מוכשרים שאינם נרקיסיסטים וגם לא קרובים לכך. אבל אם אתם חשים שהזן הזה מתמעט והולך, ייתכן שאתם חשים נכון. כפי שניסח זאת באחרונה פרשן ניו יורק טיימס תומס פרידמן: "למה אנחנו לא רואים יותר אנשים טובים שרצים להנהגה? כי איזה אדם שפוי ירצה את התפקיד כפוי הטובה הזה?"

Photo credit: SodanieChea via Foter.com / CC BY

לגעת בפסגה ואז לרצות לברוח

נעמה (שם בדוי, השם המלא שמור עמי), היא חברה חדשה שפגשתי לא מזמן בקורס מקצועי. אחרי שגילינו ששתינו מתגוררות פחות או יותר באותו הרחוב, החלה להתגלגל שיחה. עד לפני כמה שנים, סיפרה, כיהנה כסמנכ"ל כספים בחברת ביטוח גדולה, ועבדה באופן אינטנסיבי מאוד. "חתמתי על חוזים של מיליונים", סיפרה, ולא כדי להוכיח משהו. היא דיברה על הסטרס הכבד שליווה את היום-יום שלה; על סופי שבוע שכמעט אף פעם לא איפשרו התנתקות של ממש; ועל הפנטזיות להשליך את הטלפון לים.

כיום נעמה עובדת בתפקיד פיננסי דומה בעמותה, ואמנם לפעמים היא מתגעגעת לטירוף ולתחושת החשיבות שליוו אותה בחברת הביטוח, וייתכן שגם לכסף, אבל היא סוף סוף מסוגלת לנשום. "לפעמים משעמם לי, ואני מרגישה שכבר ראיתי הכל ועשיתי הכל, אבל סך הכל – אלה חיים טובים. יש לי זמן לעצמי וזמן לתת לילדים. וזה לא רק עצם הזמן הפנוי", הדגישה, "זה זמן שבו אני פנויה רגשית, לא טרודה או כעוסה או שקועה בטלפון, ויכולה להיות שם בשבילם".

חשבתי על הפער שבין התפקיד הרם שבו החזיקה נעמה – תפקיד שלא רק הנעים את חייה כלכלית, אלא גם ככל הנראה גרם לסובבים אותה להתפעל ממנה – לבין האומללות שמילאה אותה ביום-יום. ויש עוד לא מעט כמותה, אני מניחה, כי לא פעם דווקא המשרות המרשימות ביותר, הן גם התובעניות והחונקות ביותר. ובמאזן שבין יוקרה, אגו וכסף לבין "היכולת לנשום", אנשים כמו נעמה בחרו לנשום. ויש אחרים שלא יודעים איך לצאת מהלופ, או חושבים שהם לא יכולים להרשות זאת לעצמם. ואז, כפי שתיאר בפני הפסיכיטאר ד"ר דרור דולפין – מומחה לשחיקה בעבודה – "הם עלולים לחטוף התקף חרדה  רק מהמחשבה שהם צריכים ללכת לעבוד". דולפין גם מסביר מדוע שחיקה בעבודה אינה קשורה בהכרח בשעות העבודה – אלא בעיקר בתחושת השליטה של העובד והאוטונומיה המסופקת לו.

שיעור חיים מנהג מונית-היי-טקיסט 

השיחה עם נעמה מהדהדת שיחה נוספת שקיימתי לפני כמה שנים עם אלדד (שם בדוי), היי-טקיסט לשעבר שפוטר מעבודתו והחל לעבוד כנהג מונית. כשישבתי במוניתו לפני כמה שנים – שיחה שתיארתי כאן – סיפר שלמרות הירידה שחווה ב"יוקרה התעסוקתית", הוא מרוצה מהחיים. "אני אדון לעצמי", אמר. "בלי בוס על הראש, בלי החשש מפני נפילה או פיטורים, ובלי השעות הארוכות – כפי שהיה בחברה הקודמת. אני קם מתי שאני רוצה. יכול לאכול שווארמה מול הים בצהריים".

בזמנו חשבתי שהרציונליזציה דיברה מתוך גרונו של אלדד, כי הרי – איזה הייטקיסט לשעבר ירגיש בנוח בכובע נהג המונית? כיום אני כבר הרבה פחות בטוחה.

תנו צ'אנס לשועלים

עוד תובנה מעניינת בהקשר זה מספק מלקולם גלדוול בספרו "דוד וגליית" (וכן, כתבתי על הספר הזה גם בפוסט הקודם), כאשר הוא טוען שהפתגם מרובה הגרסאות "היו זנב לאריות ולא ראש לשועלים" (A small fish in a big pond) דורש חשיבה מחדש.

כך למשל, בהקשר לסטודנטים שחוו נפילה בהערכתם העצמית כאשר פנו לאחת מאוניברסיטאות העלית בארה"ב, כתב: "לעתים נדירות אנחנו עוצרים לחשוב אם הבחירה במוסד היוקרתי אכן פועלת לטובתנו; בעיקר בעולמות האקדמיה – השאיפה להיות 'דג קטן בכד גדול' גורמת לדמורליזציה של אנשים מוכשרים".

אז מה אני מנסה לומר?

1. באופן פרדוקסלי, לפעמים דווקא היכולת להימלט ממה "שנחשב" לטובת "הפחות נחשב-אך הבריא יותר לנפש", מתברר כתעדוף לא רע בכלל. או, במילים אחרות – להעביר חיים שלמים בסטרס או/ו בהערכה עצמית נמוכה זו עסקה גרועה.

2. כסף הוא חשוב, אני בכלל ספק בכך. כסף הוא הבסיס לעצמאותו של אדם. אך מדי פעם כדאי לחשוב "מהו מספיק כסף עבורי?" וגם: "האם אני מוכן לשלם את המחיר הכרוך בלעשות כסף שנתפש על ידי אחרים כ'מספיק?'" גם לא מזיק להרהר מדי פעם במקורות האמביציה והמחירים הכרוכים בה.

3. גם עבודה היא דבר חשוב. למעשה, המחקר מוצא שאנשים שעובדים יותר – מאושרים יותר. זה קורה כי עבודה מעניקה לאנשים משמעות. אך כמו כל דבר הנעשה באופן מוגזם, עודף עבודה עלול גם להזיק.

4. אמביציה ופרפקציוניזם הן מתכון לוורקהוליזם. מחקר של אוניברסיטת קנט מוכיח זאת.

5. טימותי פרייס, המחבר של רב המכר "ארבע שעות עבודה בשבוע", כותב: "להאט אין פירושו להגיע לפחות הישגים, פירוש רק להיפטר מהסחות הדעת המנוגדות ליצירתיות ומהתחושה שמישהו מאיץ בנו".

6. הפמיניזם גוער בנשים על כך שהן שואפות פחות גבוה מגברים, ובאמת – לא פעם אלה שעושות שינויי קריירה רדיקליים הן נשים. אבל אולי הן פשוט מתעדפות ערכים אחרים, שאינם פחות משמעותיים מחתירה לקידום, כסף או מעמד?

7. נראה לי שרק מי ש"היה שם" (כלומר, עבד קשה, התקדם ואז התבאס) יכול להבין כמה יופי יש בחיים שמאפשרים רגיעה ואיזון. וצודק מי שאומר שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להוריד הילוך. כי האטה כזו מגיעה (לעתים) עם תג מחיר משלה, כמו משרה בלתי מאתגרת או/ו שכר נמוך. מה שאומר, שייתכן מאוד שנידונו  להמשיך ולחפש את עצמנו. ראו האיור שלהלן:

Photo credit: seaternity via Foter.com / CC BY-SA

והנה מלקולם גלדוול מסביר מדוע "דוד" הוא יותר טוב מ"גליית":

Photo credit: donireewalker via Foter.com / CC BY

מה המדע מלמד אותנו על אושר שעוד לא שמענו או/ו הפך לקלישאה? אספתי כמה תובנות לא בהכרח טריוויאליות על אושר ועל המקומות הבלתי צפויים שבהם תוכלו למצוא אותו.

אושר הוא עניין יחסי

אני מאמינה שאדם יודע כאשר הוא נמצא במקום הנכון עבורו, ובכך אין שום עניין יחסי. ועדיין, לא מעט מהתסכול שאנשים חווים בחייהם נובע מהנטייה להשוואה חברתית (מה לעשות, ההרגשה הסובייקטיבית של להיות "פחות" אכן די מבאסת). הנטייה הזו עומדת בליבה של "תיאוריית האושר היחסי", עליה מדבר לא מעט הכלכלן ההתנהגותי מאוניברסיטת דיוק פרופ' דן אריאלי. "אם תקיפו את עצמכם באנשים מצליחים ומאושרים מאוד, אתם תשוו את עצמכם אליהם – ותהיו אומללים למדי", אמר בראיון מ-2012. "לכן הייתי ממליץ לאנשים שיהיו להם לפחות כמה חברים אומללים".

בקיצור, טוען אריאלי, זה לא ממש משנה כמה טובים החיים שלכם – מה שמשנה הוא כיצד הם נתפשים בהשוואה לחייהם של אחרים. אז בניגוד לאריאלי, לא אמליץ על זניחת כמה מחבריכם הנוכחיים רק מכיוון הם מתגוררים בבית יפה יותר או עובדים בעבודה שווה ורווחית יותר. מה שכן, כדאי להיזכר בתיאוריית האושר היחסי בכל פעם שהקנאה מחלחלת, ואם כבר קלישאות (נכונות, במקרה זה) – דעו שכסף (או יותר נכון, "יותר מדי" ממנו) הוא כלל לא ערובה לאושר. ראו הסעיף הבא. יחסים טובים ועמוקים, עם בני זוג וחברים טובים, דווקא כן.

עושר כן קונה אושר. עד נקודה מסוימת

אין ספק, כסף הוא דבר חשוב. אפילו חשוב מאוד. למעשה, חשיבותו הולכת וגדלה ככל שערכי הקפיטליזם בעולם כולו, ובישראל בפרט, נעים יותר ויותר לכיוונים קיצוניים ודורסניים. כך שאין באמת טעם לטעון ש"עושר לא שווה אושר", מהסיבה הפשוטה שהכנסה שאינה מספקת בהחלט פוגעת ביכולת לחוש מרוצים.

מהי הכנסה מספקת? מדובר שאלה טריקית, כמובן, אך חוקרים מאוניברסיטת פרינסטון נדרשו לה ב-2010 ואף ניפקו מספר: 75 אלף דולר בשנה, או – במונחים שקליים עדכניים – כ-285 אלף שקל בשנה (כ-24 אלף שקל). מדובר אמנם בסכום כספי נכבד, אך שאינו אסטרונומי. מעבר לכך, המחקר מעיד על עיקרון חשוב בכל הנוגע לקשר שבין עושר לאושר. כסף זה טוב. אבל "יותר מדי" ממנו לא יזיז לכם, ובמקרים מסוימים אף עלול לפגוע בכם.

צוות החוקרים, שמנה בין השאר את הפרופסור הישראלי-אמריקאי, אבי הכלכלה-ההתנהגותית וזוכה הנובל דניאל כהנמן, ניתח את תשובותיהם של כ-450 אלף אמריקאים. הנשאלים דיווחו על הכנסתם השנתית, כמו גם על רווחתם הרגשית (הרגשות שמתעוררים בהם באופן יום-יומי, כמו סטרס או רגיעה) ועל האופן שבו הם מעריכים את חייהם ככלל, על סולם שבין אפס לעשר. מה שהתגלה הוא, שאמנם הנשאלים העריכו את חייהם כטובים יותר ככל שהכנסתם עלתה, אך רווחתם הרגשית לא השתפרה מעבר להכנסה שנתית של 75 אלף דולר (מתחתיה, הרווחה הזו פחתה).

מה זה אומר? "מחסור בכסף גורר אומללות רגשית כמו גם הערכת חיים נמוכה", כותבים החוקרים. "אבל מעבר להכנסה שנתית של 75 אלף דולר, הכנסה גבוהה יותר אינה סוללת את הדרך אל האושר". במילים אחרות, הכנסה הגבוהה מסף מסוים אינה מובילה לאושר רב יותר, אך היא כן "גורמת לאנשים לחשוב שחייהם טובים יותר". ללא ספק, חומר למחשבה.

ולא חסרים מחקרים נוספים המהדהדים את אותה הנקודה. ממש באחרונה הראו חוקרים מאוניברסיטת סטירלינד, בריטניה, שאושרם של אנשים אינו מושפע מעלייה בהכנסה, אך דווקא כן מושפע מירידה ממנה (מה שמוכיח, שוב, שהכל יחסי וכו').

הסוגיה הזו מזכירה לי עיקרון מעניין נוסף שצוין בספרו האחרון של מלקולם גלדוולד, "דוד וגליית" ומתייחס לחסרונות (כן, חסרונות) הטמונים ביותר מדי כסף. עד לרמת הכנסה מסוימת, טוען גלדוול – רמה שאותה ניתן לדמיין כמעין "פיק" של עקומת גאוס – עלייה מתמדת בהכנסה תורמת להשכלתם ולהצלחתם של הילדים. אבל מעבר לאותו "פיק" ההכנסה המשפחתית הגבוהה עלולה רק לפגוע בעתידם של הילדים. זה קורה כי כאשר הם גרים בסביבה עשירה "מדי", המוטיווציה שלהם להצטיין ולהוכיח את עצמם מצטמצמת עד נעלמת כליל. בקיצור, הם נעשים מפונקים ועצלנים.

זה בדיוק מה שקרה לילדיו של "האיש מהוליווד", המופיע בספרו של גלדוול. אותו אדם, שנעשה למפיק הוליוודי מצליח, גדל במשפחה קשת יום ובנה את עצמו מאפס. אך הוא נוכח שילדיו שגדלו עם כל מנעמי החיים – פשוט לא מסוגלים להבין את ערכו של כסף.  "לאיש מהוליווד היה יותר מדי כסף", כותב גלדוול. "וזו היתה הבעיה שלו כהורה. הוא היה הרבה אחרי הנקודה שבה כסף עשה את החיים טובים יותר; והרבה אחרי הנקודה שבה כסף כבר לא שינה יותר מדי. הוא היה בנקודה שבה כסף הפך את המשימה של גידול ילדים נורמליים וסתגלניים להרבה יותר קשה".

והנה גם כתבה מעניינת מ"כלכליסט" שדנה, בין השאר, בקשר שבין חומרנות לבין רמת האושר של ילדים (הפתעה, הפתעה – מדובר בקשר הפוך). ואם כבר להשקיע כסף במשהו, העדיפו להשקיע בחוויות, ולא בחפצים. דן אריאלי מסביר כאן מדוע.

יותר מדי כסף עלול לפגום באושרם של ילדים; וגם – ילדים הם לא תמיד שמחה (Photo credit: Philippe Put via Foter.com / CC BY)

ואולי זו בכלל גנטיקה?

ואולי כל אותם הררי ספרים, סמינרים, טיפים ובלוגים (כולל פוסט זה) על "איך להיות מאושרים" לא באמת שווים שום דבר, כי היכולת לחוש אושר היא בעיקרה עניין גנטי? ייתכן מאוד שכן, אף שכמאמינה גדולה בכוחו של שינוי – אני סבורה שאם אדם שם לא למטרה לשפר את חייו, הוא בהחלט מסוגל לכך.

ובכל זאת, יש בהחלט לשער שהמטען הגנטי שלנו נותן אותותיו גם על מה שניתן לכנות כ"מסוגלות לאושר" (כפי שהגנטיקה משפיעה, במידה זו או אחרת, על כמעט כל רכיב בהווייתנו).

רק באחרונה, למשל, נתקלתי במחקר הולנדי חדש ורחב היקף (כלל כ-300 אלף איש) שפורסם ב-Nature Genetics, ובמסגרתו אותרו כמה אזורים בגנום האנושי הקשורים ביכולתם של אנשים לחוש אושר.

החוקרים הצליחו לאתר שלוש גרסאות (וריאנטים) גנטיות לאושר, כאשר שתיים מהן קשורות בהופעתם של סימפטומים דיכאוניים. הווריאנטים באים לידי ביטוי בעיקר במערכת העצבים המרכזית, בבלוטת יותרת הכליה ובלבלב. "מדובר במחקר פורץ דרך כי כעת אנחנו משוכנעים שיש אספקט גנטי לאושר", הסביר החוקר. בכל זאת, הוסיף, "כמובן שגם הסביבה משחקת תפקיד".

ילדים הם שמחה? לא תמיד

ולסיום – ילדים. כאם טרייה, אני יכולה בהחלט להעיד שהתינוק הוסיף שמחה לחיינו (אף שכמובן, טרם חוויתי תקופות איומות בפוטנציה, כמו גיל הנעורים). אבל הכלל הזה אינו אבסולוטי, ותלוי – מעבר לאופיים ולטמפרמנט של הילדים שלכם – גם במשך הזמן שחלף מאז הלידה, במספרם של הילדים ואפילו בגילם של ההורים. לכן אל תבנו על הילדים שלכם שיעשו אתכם מאושרים.

זה לפחות מה שמראה מחקר מ-2014 של בית הספר לכלכלה של לונדון. החוקרים מצאו שלידתם של הילדים הראשון והשני תורמים לתחושת האושר של ההורים בשלבים שלפני ואחרי הלידה, אך רמה זו מתייצבת בהמשך וחוזרת לרמת האושר המקורית. דפוס דומה מתרחש גם עם לידת הילד השני. עם זאת, כשמדובר בילד שלישי – ההורים לא חווים כמעט כל עלייה ברמת האושר.

למה זה קורה? במידה רבה, מסבירים החוקרים, מכיוון שהם כבר נרגשים פחות מהמאורע של לידת התינוק ובמקביל כבר עייפים למדי ממטלות החיים. עוד התגלה שההורים המאושרים יותר הם גם המבוגרים (גילי 35-49) והמשכילים יותר. הורים אלה חווים את רמות אושר הגבוהות ביותר סביב הלידה – וגם לאחריה.

"העובדה שהילד השלישי לא תורם לתחושת האושר של ההורים אינה נובעת מכך שהם אוהבים אותו פחות", מדגישים החוקרים, "אלא מכך שכנראה הלידה וההורות הן כבר לא חוויות חדשות ומסעירות, מה גם שמשפחה גדולה מגדילה את רמות העומס והלחץ המוטלים על ההורים. העובדה שהורים מבוגרים נוטים להיות מאושרים יותר בהשוואה לצעירים, עשויה להסביר מדוע אנשים נוטים כיום לדחות את ההורות".

עוד על הקשר שבין ילדים לשמחה תוכלו לקרוא בכתבה המעניינת הזו של נעמי דרום במוסף הארץ.

והנה דן אריאלי מסביר מהי תיאוריית האושר היחסי: