אנשי איקריה. "שם לעולם לא תהיה לבד". Photo credit: Spyros Papaspyropoulos via Foter.com / CC BY-NC-ND

לא מעט נכתב בתקופה האחרונה על "כמוסות פלא" בשם בייסיס, המבטיחות לכל הצורך אותם לחדש את נעוריהם ולדחות את זקנם. האם הגלולות האלה עושות משהו למישהו? אף אחד לא באמת לא יודע. אפילו לא המדען שמאחוריהם – פרופ' לאונרד (לני) גוארנטה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). הסיבה לכך טריוויאלית: מה שהוכח על חיות, לא בהכרח תקף לבני אדם (וגם בעייתי מאוד לבחון אותו על בני אדם). כך שנכון להיום, גלולות לחוד ומציאות לחוד.

אז מה בכל זאת ניתן לומר על אנשים שהגיעו לגילים מופלגים בשיבה טובה? הנה 6 עובדות מבוססות מדע (וגם תצפיות מזדמנות).

1. זה כתוב להם בגנים

ז'אן קלמן הצרפתייה, שנפטרה ב-1997 בגיל 122, חתומה על תוחלת החיים הארוכה ביותר שנודעה עד היום. קלמן הוסיפה לחיות אחרי שגם בתה ונכדה נפטרו זה מכבר. ואם אתם חושבים שאורח החיים שניהלה הוא מופת לבריאות – אז תחשבו שוב. "קלמן עישנה עד גיל 116", אמר פרופ' סטיוארט קים מאוניברסיטת סטנפורד, בהרצאה מ-2014. "זה אומר שעישון טוב לבריאות, כל עוד אתם מעשנים עד גיל 100". במילים אחרות, קלמן היא דוגמה די טובה לכך שבמקרים מסוימים – הגנים מנצחים כל הרגל.

במחקר שפורסם באחרונה בכתב העת PLOS Genetics, פרופ' קים וחוקרים נוספים מהאוניברסיטאות סטנפורד ובולוניה (איטליה) גילו כי כמה גרסאות של מחלות האופייניות לגיל מבוגר, אינן קיימות בגנום של בני 100 פלוס מסוימים.

ז'אן קלמן הצרפתייה. חיה עד גיל 122 – ולא הפסיקה לעשן. Photo credit: Arne Hendriks via Foter.com / CC BY

"האנשים המבוגרים בעולם אינם משוגעים לכושר", הוסיף קים בהרצאתו. "הם מעשנים, הם שותים והם לא בהכרח אוכלים כל כך טוב. זאת אומרת – אם תאכלו טוב ותתעמלו זה יאריך את חייכם בעשור, אבל הדבר המהותי יותר הוא שיהיו לכם את הגנים שהיו למשל לג'אן קלמן".

ואם אתם לא מאמינים לקים, אתם יכולים פשוט להסתמך על "בעלי ניסיון" כדוגמת האמריקאי פול מרקוס (102). כשנשאל מהו סוד אריכות הימים שלו, סיפר: "קודם כל, אתה חייב שיהיו לך גנים טובים. שנית, אתה צריך להיות בר-מזל. שלישית – אל תנסה לאכול שום דבר בריא. אני אוכל מה שבא לי. הסוד לאריכות ימים הוא גלידה".

2. הם אוכלים מעט

אפשר אכן להיות סקפטיים בנוגע ל"כמוסות הפלא" (בייסיס) שהוזכרו בפתיח. אך הרציונל המדעי שעליהן הן מבוססות – שניתן להגדירו כ"אכילה  מעטה" או "הגבלה דיאטתית" – דווקא הוכח כסביר. "מאז ועד היום ביססו את השערת הפחתת המזון בשורה ארוכה של מחקרים", הסביר באחרונה להארץ חוקר הזקנה פרופ' אהוד כהן מהאוניברסיטה העברית. "מדובר במחקרים שנערכו בין היתר בעכברים, זבובים, דגי גופי, כלבים וגם בקופים".

"אכלו קל – כדי לחיות הרבה", סיכם את התורה היפני ג'ירואמון קימורה, שחי עד גיל 116. קימורה, שאכל בשיטת "הרה האצ'י בו" (hara hachi bu), נהג לחלק את התזונה שלו למנות קטנות. משמעותה: אכילה עד מלאות של 80%, ולא מעבר לכך. קימורה אכל בעיקר אורז, דלעת ובטטה. ואגב, היפנים – ובעיקר היפנים של האי אוקינאוה – נוהגים להאריך חיים יותר מרובנו. באוקינאוה קיים הריכוז הגבוה בעולם של בני 100 פלוס והם נוהגים לחיות, בממוצע, שבע חיים יותר מהאמריקאים. לא רע.

היפנים. אוכלים עד מלאות של 80%

3. הם לא מפסיקים לעבוד

אנשים רבים מפנטזים על היום שבו יתלו את החולצה המכופתרת ותג-החברה – ויפרשו לחיים של בטן-גב נינוח. אך לעתים קרובות המציאות זוהרת הרבה פחות, ומשעממת הרבה יותר. כך שבשורה התחתונה, מי שרוצה לחיות יותר – צריך דווקא להמשיך ולעבוד (בדבר מה שמעניין ומלהיב אותו, יש להדגיש. וזו לא חייבת להיות "עבודה" שתמורתה מקבלים שכר).

זו, לכל הפחות, המסקנה שאליה הגיעו הפסיכולוגים האמריקאים הווארד פרידמן ולסלי מרטין, שערכו את אחד המחקרים המקיפים והממושכים אי פעם על אריכות ימים –  The Longevity Project. השניים ניתחו את נתוניהם של 1,500 אנשים מילדות ועד בגרות, וגילו שהטיפ השגור "אל תעבדו קשה מדי" – פשוט לא תופס. "אנשים מקבלים עצות גרועות, כמו 'האטו את הקצב, תפסיקו לדאוג וצאו לפרישה בפלורידה'", אמר פירדמן בראיון שנתן לארגון הפסיכולוגים האמריקאי ב-2011. "(אך) הפרויקט מצא שאנשים שנשארו מעורבים בקריירות משמעותיות ועבדו קשה – חיו הכי הרבה שנים…זה קורה בעיקר אם הם מתמסרים לדברים שמעבר לעיסוק ב'עצמי'".

"השנתיים המסוכנות ביותר לחייכם – הן השנה שבה אתם נולדים והשנה שבה אתם פורשים מהעבודה", אמר בהרצאת טד הטיילן והסופר דן בטנר, מי שזיהה את חמשת האזורים מרחבי העולם שבהם אנשים מאריכים חיים, וידועים כ"אזורים הכחולים" (ביניהם האי היפני אוקינאוה מסעיף 2). "כשלאנשים יש תחושת מטרה המובילה אותם – זה מסתכם (בממוצע) בעוד שבע שנות חיים".

"אמריקאים נוטים לחלק את חייהם לשניים", הוסיף. "יש את 'חיי העבודה', שבהם הם פרודוקטיביים, ויש את מה שקורה אחר כך. ובחיים האלה, יום אחד – בום – הם פורשים. אצל האוקינאוים אין אפילו מילה שמאתרת פרישה", אמר בטנר. "אבל יש מילה שמתמצתת את  מהות החיים והיא 'איקיגאי'. משמעותה, פחות או יותר, היא 'הסיבה שעבורה קמים בבוקר'. ובאמת, כששאלנו בני 100 פלוס מהו האיקיגאי שלהם – הם מיד ידעו להשיב.

"עבור אשה בת 102 שראיינו, האיקיגאי היה הטיפול בנכדה של נינתה (great-great-great grand-daughter) – שתי נשים המופרדות זו מזו ב-101 וחצי שנים. שאלתי אותה איך זה לטפל בתינוקת, והיא נאנחה ואמרה: 'זה כמו לטבול בגן עדן'".

4. הם מוקפים חברים ומשפחה

מכנה משותף שזיהה בטנר בין שני "אזורים כחולים" – האי היפני אוקינאוה והאי היווני איקריה – הוא היחסים החברתיים ההדוקים בין תושביהם. וזה נכון גם למבוגרי האיים, שממשיכים לקחת חלק פעיל בחיי הקהילה (בניגוד צורם לבני 65 פלוס בעולם המערבי, שנדחקים משוק העבודה ונחשבים כמי שסיימו את חייהם). "אם אתם מברי המזל שנולדו באוקינאוה – אז יש לכם קבוצת חברים שאתם את מעבירים את החיים", הוסיף בטנר בהרצאתו מ-2010. "החברים האלה מכונים 'מאווי'. ואם משהו רע קורה חלילה – הילד חולה, ההורה מת – תמיד יהיה לך מישהו לסמוך עליו".

על איקריאה ("האי שבו אנשים שוכחים למות"), כתב בטנר ב-2012: "אפילו אם אתה אדם אנטי-סוציאלי – אף פעם לא תהיה לבד". כך שבעוד בדידות עלולה להרוג אתכם, הרי שחיים חברתיים עשירים יכולים להאריך את חייכם. ואפילו חיית מחמד נחשבת. באמת.

דן בטנר. חקר קהילות של בני 100 פלוס מרחבי העולם

5. הם לא הולכים למכון כושר

אבל הם זזים – והרבה. נשות אוקינאוה, למשל, שאינן יושבות על כיסאות אלא על הרצפה, קמות ומתיישבות 30-40 פעמים ביום. תושבי האי האיטלקי סרדיניה מתגוררים בבתים המצויים על צלע הר, ולכן "כל קפיצה למכולת או ביקור אצל חברים מצריכים מהם הליכה מאומצת", הסביר בטנר. "וכאשר הם מבצעים פעילות גופנית מכוונת – הם עושים דברים שמסבים להם הנאה, כמו הליכה. ועוד משהו – לכולם יש גינה שהם עובדים בה".

6. הגברים נהנים מחיי הנישואים (הנשים לא בהכרח)

פרויקט אריכות הימים של הפסיכולוגים פרידמן את מרטין ניפץ את המיתוס הקובע שאנשים נשואים מאריכים חיים יותר מאחרים. וכשאני כותבת "אנשים", הכוונה היא בעיקר לנשים. לא מעט מהן, כך נמצא במחקר, משגשג דווקא מחוץ למסגרת הנישואים.

"(מצאנו ש) נשים שהתגרשו או נשארו רווקות לעתים קרובות פרחו, וזה נכון גם לגבי נשים אלמנות", הסביר פרידמן. "זה נראה כאילו ברגע שנשים נפטרו מהבעלים שלהן, שעשו להן צרות – הן נשארו בריאות. אבל גברים שהתגרשו, היו בסיכון של ממש לתמותה בגיל צעיר".