אז איך טראמפ ניצח? זו התשובה המדעית


Photo credit: DonkeyHotey via Foter.com / CC BY-SA

אחרי כל מה שנכתב ונאמר, ניצחונו של הדושבג טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב עדיין קשה לתפישה ובעיקר מפחיד. אך האם מדובר בניצחון מפתיע? "חכמת הבדיעבד" מורה שלא ממש. "מדע הבחירות" עומד לצדו של טראמפ הנלוז, ומסביר היטב כיצד חצב את דרכו לצמרת על-ידי כך שהיה, נו, הוא. אדם קיצוני, גזען, פוגעני ופרובוקטיבי אמנם, אך גם כזה שלא ניתן להתעלם ממנו.

כי חוק מספר אחת בבחירות הוא פשוט: שום דבר כאן אינו רציונלי. מי שרוצה לנצח, חייב – קודם כל – לשלוט במדיה, לסחוף את ההמונים (כלומר: להתמודד מול מועמד סוחף פחות, כי הכל יחסי וכו') ולהמציא סלוגן קליט (?Yes We Can).

עורך "הארץ", אלוף בן, כתב: "פוליטיקה היא קודם כל אמנות הסיפור והדימוי… טראמפ שיקר ושיקר ושיקר, אבל כזביו לא פגעו בו, מפני שהוא מגלם כבר עשרות שנים את החלום האמריקאי. דונלד טראמפ ניצח בבחירות כי הסיפור שהציג לבוחריו היה משכנע וסוחף, וליריבתו הילרי קלינטון לא היה מה להגיד". או, כפי שאמר לי באחרונה בכיר לשעבר בכנסת, "ברגע שאומרים 'רק לא טראמפ', או 'רק לא ביבי', מי שמקבל את הבמה הוא האדם שמולו מוחים".

אז איך טראמפ ניצח? הנה התשובה במלואה, מחולקת לחמישה סעיפים.

  1. בחירות הן לא "שופינג" (או: איך לנצח בשיטת האלקטורים)

במאמרו מרחיב הדעת של הפסיכולוג החברתי האמריקאי פרופ' ג'ונתן היידט (Haidt) – "מה גורם לאנשים להצביע לרפובליקנים" – הוא טוען שהדמוקרטים נוטים להתייחס למצביעים כאל צרכנים. אבל בחירות (בארה"ב, לפחות) הן לא אקט של שופינג. טראמפ הבין זאת. "הדמוקרטים חושבים שהמצביעים הם צרכנים, והם מתבססים על סקרים שיראו להם אילו קווי מדיניות וערכים 51% מהאלקטורט צפוי לקנות", כתב באתר Edge. "אבל מה שהדמוקרטים לא מבינים הוא שפוליטיקה היא יותר עניין של דת, ופחות עניין של קניות. המפלגה הרפובליקנית נעשתה המפלגה של הערכים המוקדשים – לא רק בעניינים של אלוהים, אמונה ודת, אלא גם של סמלי המדינה, כמו הדגל והצבא. הדמוקרטים, לעומת זאת, נעשתה המפלגה של החיים החילוניים ושל החומרנות".

האם יש בכך כדי להסביר כיצד הצליח טראמפ לזכות ב-60% מקולותיהם של הלבנים הקאתולים בארה"ב (לרבות מחצית מהנשים הלבנות?) בהחלט ייתכן.

"הערכים המקודשים" שעליהם מדבר היידט גברו בעיני אותן נשים על כל התבטאות מיזוגנית או התנהגות בזויה ופוגענית של טראמפ. "אנחנו רואות בו אדם טוב ואבא טוב", הסבירה מרי ברקט, ראש הפדרציה של נשים רפובליקאיות בפנסילבניה, כפי שתואר בכתבה בניו יורק טיימס.  "יש לו משפחה יפהפייה; הוא רוצה להשאיר אחריו מדינה נחמדה", הוסיפה תומכת אחרת, סו גאוטה, 47.

במחקר שביצע היידט היידט (שבו שאל בין היתר כמה קבוצות של אנשים ממעמדות סוציו-אקונומיים שונים כיצד היו מגיבים למצב שבו כלב נדרס, ואז נאכל על-ידי בני המשפחה), הוא גילה שבני המעמד הבינוני בארה"ב נטו הרבה יותר להצדיק את קביעותיהם המוסריות במושגים כמו כבוד, חובה ותפקידי משפחה ("הכלב הוא משפחה, ולא אוכלים חבר משפחה").

"הרפובליקנים מציעים בהירות מוסרית", כתב היידט, "הסתכלות פשוטה על טוב ורע…בכל פעם שהדמוקרטים תומכים במדיניות שמחלישה את הזהות והיושרה של הקולקטיב (למשל, רב-תרבותיות ומדיניות הגירה פתוחה) – הם מרחיבים את 'פער הערכים המקודשים'".

אם מביאים בחשבון את אמירתה (האומללה) של קלינטון מספטמבר  כי "בין תומכי טראמפ ניתן למצוא בזויים, גזענים ושונאים" – ניתן להבין מדוע נתפשה קלינטון לא רק כאליטיסטית, אלא אף כאויבת העם ממש. היא בזה לבוחרים שלה, וזוהי טעות פטאלית, בפרט כשמדובר בשיטת האלקטורים שבה יש חשיבות לא רק לשכנוע "הרוב הפופולארי" – כפי שאכן עשתה בפער משמעותי  – אלא בעיקר לשכנוע הרוב במדינות שאזרחיהן נוטים לשמרנות.

על-פי היידט, עד שהדמוקרטים לא יידעו להתייחס בכבוד לערכים המקודשים לאותו מעמד פועלים לבן-נוצרי, "הם ייטו להחזיק באמונה המפתה, אך השקרית, שהאמריקאים מצביעים לרפובליקנים בראש ובראשונה מכיוון שהיתלו בהם". במילים אחרות, מעמד הפועלים האמריקאי לא טיפש. הוא פשוט חושב אחרת. מועמד שיזלזל בדברים שהוא מחשיב כחשובים, או לחלופין יזלזל בהם – סופו להפסיד.

Photo credit: Gage Skidmore via Foter.com / CC BY-SA
  1. אפקט הפחד

ביבי ("הערבים נוהרים לקלפי") היה ראשון, ואחריו הגיע גם טראמפ ("יש לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב") עם אמירות גזעניות ומבהילות משלו, שהוכחו כאפקטיביות. כך שנראה בקונסטלציות מסוימות – ובעיקר, בקרב אנשים מסוימים – אפקט הפחד עובד.

וזה גם הוכח מחקרית. מחקר אמריקאי מ-2008 יצא לבדוק כיצד משפיעה "רגישות לפחד" על אידיאולוגיה פוליטית. במסגרת זו, התבקשו כ-46 אנשים מנברסקה להציג את השקפותיהם הפוליטיות במגוון רחב של נושאים: החל מהמלחמה בעיראק ועד עונש מוות. אלו מביניהם שהציגו עמדות מוצקות במיוחד, ניגשו לחלקו השני של הניסוי. בשלב זה, הוצגו בפני המשתתפים סדרת תצלומים מאיימים (למשל, אדם שעכביש מהלך על פניו) ובמקביל הם הובהלו באמצעות קולות חזקים ואמצעים אחרים. החוקרים עקבו אחר תגובותיהם הפיסיולוגיות ללחץ ופחד, וגילו כי אנשים הנוטים להיבהל ביתר קלות מאחרים – הם בעלי עמדות ימניות יותר.

"אנשים המחזיקים בעמדות שמרניות נוטים להיות רגישים יותר לאיומים חיצוניים", הסבירו החוקרים. "מצאנו, בעצם, את מה שאנשים יודעים באופן אינטואיטיבי לגבי פוליטיקה – היא מגיעה מהבטן".

  1. קלינטון = "הרע המידי"

יודע כל מנהל קמפיין שאנשים מונעים יותר על-ידי מה שרע, ופחות על ידי מה שטוב. זה גם מה שעלה ממחקר בן 24 שנים על נטיות ההצבעה של אנשים, בהובלתו של הפרופסור לפסיכולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת המדינה של אוהיו, ג'ון א. קרוסניק (Krosnick). המחקר מבוסס על ראיונות פנים-מול-פנים שנערכו עם אלפי אמריקאים לאורכן של כמה וכמה מערכות בחירות.

יותר מכל דבר אחר – טוען קרוסניק – שנאה ותחושות שליליות כלפי אחד המועמדים הן התמריץ המשמעותי ביותר להצבעה עבור יריבו. אז אמנם טראמפ עורר שאט נפש אצל לא מעט מאזרחי ארה"ב (ואכן, הרוב – סביב 48% – הצביעו לקלינטון). אך גם קלינטון, על ייחוסה המשפחתי והקרבה לממסד הדשן, פרשת המיילים המתפתלת ואישיותה הצוננת, נחשבה בחוגים מסוימים בארה"ב לדגל שחור. התוצאה, בעיקר במדינות "חגורת החלודה" (The Rust Belt), היא התגייסות ברורה לטובת טראמפ, ונגד הילארי ("טראמפ הוא אחד מאתנו, לא הילארי").

Photo credit: Paulann_Egelhoff via Foter.com / CC BY-ND

"למי שלא אוהב לפחות אחד מהמועמדים, תהיה מוטיבציה להשתתף בבחירות (ולהצביע למועמד השני)", מסביר קרוסניק. "במילים אחרות, זו ההסתייגות ממועמד זה או אחר שמניעה את ההצבעה". בהזדמנות אחרת, הוסיף: "זה כמו שפוליטיקאי ותיק אמר לי פעם: 'עניינים שעל סדר היום לא מכריעים בחירות. אישיות המועמדים, היא שקובעת'".

  1. האקס פקטור

ויש עוד עניין, שקשה מאוד להגדיר, אך השפעתו על תוצאות הבחירות בארה"ב, ובכלל, מכרעת – זוהי היכולת להלהיב יצרים, לסחוף, לעניין. יש שיקראו לזה כריזמה, או "טלגניות" (פוטוגניות בעידן הטלוויזיה). למועמד שניחן בתכונה זו – קל הרבה יותר לזכות. ובדרך כלל, כריזמה היא לא דבר שניתן "לתרגל אותו". זה או שיש לך את זה או שלא. לאובמה, קלינטון (ביל), ג'ון פ. קנדי ורונלד רייגן היה את זה. גם לטראמפ יש את זה, בדרך מעוותת כלשהי. לקלינטון (הילארי) – פחות.

"כריזמה היא תכונה שיש קושי לפענח ולכמת באופן אמפירי", הסבירה ד"ר אורית גלילי-צוקר, החוקרת מנהיגות פוליטית באוניברסיטת בר אילן, בכתבה שלי על כריזמה מ-2011. "הציבור קובע מיהו המנהיג הסוחף בעיניו. מדובר במושג משתנה, דינמי, תלוי נסיבות. אדם עשוי להיתפש בתקופה מסוימת ככריזמטי ובתקופה אחרת כבר לא".

Photo credit: Gage Skidmore via Foter.com / CC BY-SA
  1. הסקסיזם עוד כאן

לו הייתה קלינטון גבר, האם הייתה זוכה בבחירות? השאלה הזו תישאר מעתה תלויה באוויר, אך לפרשנית CNN ונשיאת חברת הייעוץ Solis Strategies, פאטי סוליס-דויל, התשובה ברורה. "אם קלינטון הייתה גבר, היא הייתה הנשיאה כבר לפני 25 שנה", צייצה סוליס-דויל בטוויטר באפריל האחרון.

בשורה התחתונה, נראה אמנם שעבור רוב האמריקאים מגדרו של הנשיא הוא נון-אישיו, אבל יש בהחלט סיכוי שעבור כמה מהמצביעים שהכריעו את הבחירות האלה – נשיאה אישה זה פשוט לא דבר שמסתדר.

מחקר אמריקאי מ-2015 בחן את הקשר בין עמדות סקסיסטיות לבין הנטייה להצביע לאשה בתפקידי הנהגה. הוא גילה שגם אנשים שהצהירו שיתמכו במועמדות נשים, התקשו – במשחק האסוציאציות שהוגש להם – ליצור קישור בין נשים לבין הנהגה. "מה שאומר שבפועל, יש פחות סיכוי שיצביעו לאשה, אם תתמודד מול גבר", הסבירה החוקרת מאוניברסיטת ואנדרבילט, ססיליה היאנג'ג-מו. המחקר גם גילה שכאשר אנשים התוודעו לכישוריהן וליכולותיהן של הנשים – הם נטו להצביע להן בסופו של דבר.

האם קלינטון היתה צריכה לנפנף טוב יותר ברזומה העשיר שלה (שכולל הרבה יותר מתפקידיה בממשל אובמה)? יכול להיות. אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי. ההפסד של האמריקאים (וגם שלנו).

לא רק רוצחים בדם קר: כך תזהו אנשים עם מוח של פסיכופת

Photo credit: Hannes Engelbrecht / Foter / CC BY-SA

ההיסטוריה מלאה בפסיכופתים. בין הידועים והמתועבים שבהם: רוצח הנשים הסדרתי טד באנדי; ג'פרי דאהמר, שנודע גם בכינויו "הקניבל ממילווקי"; "מלאך המוות" מאושוויץ יוזף מנגלה; והנוכל הפיננסי האמריקאי ברני מיידוף. אבל תתפלאו לדעת שלא כל פושע חסר רחמים הוא פסיכופת, וגם להפך – יש אנשים שומרי חוק המוגדרים פסיכופתים.

אז כיצד תדעו לזהות פסיכופת אם (חלילה) ייקרה בדרככם? נעזרתי בפרופ' ג'יימס פאלון, מדען מוח מבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה, בכדי להבין טוב יותר כיצד נולד פסיכופת ומהן תכונות האישיות הבולטות שלו. פרופ' פאלון, אגב, גילה לפני כעשור שגם הוא פסיכופת ("פסיכופת קל"), ואפילו כתב על זה ספר: The Psychopath Inside: A Neuroscientist's Personal Journey into the Dark Side of the Brain (הוצאת קורנט טרייד; 2014). לפני שאגע בכללים לזיהוי פסיכופתים, אציג בקצרה את הסיפור של פרופ' פאלון. הנה הוא, במילותיו:

 "סביב 2005 ביצעתי שני מחקרים מקבילים: האחד עסק במוחות של רוצחים-פסיכופתים והשני באלצהיימר. השתמשתי בסריקות מוח של בני המשפחה שלי, לרבות זו שלי, כקבוצת ביקורת עבור ניסוי האלצהיימר, ואז שמתי לב שלניסוי השתרבב 'מוח פסיכופתי'. הנחתי שמדובר בטעות: מוח מניסוי אחד התערבב עם מוחות מניסוי אחר. ביקשתי מטכנאי המעבדה לבדוק של מי המוח הזה. ואז הגיע השם: זה אני. זה המוח שלי. זו לא טעות".

ואתה מגיב בנונשולאנטיות?

"כן. האמת, זה הצחיק אותי. חשבתי לעצמי, 'טוב זו בדיחה גרועה'. הייתי כל כך עסוק בתקופה ההיא – בדיוק הקמתי חברת ביו-טק ועבדתי על כמה מחקרים נוספים – שפשוט הנחתי לזה. אני הרי אדם נורמאלי, איש משפחה ופרופסור מצליח. אבל אז, כשחזרתי לבדוק את הנושא, התברר שיש לי גם את 'הגנטיקה הפסיכופתית'. במילים אחרות, ירשתי את כל הגנים הקשורים באלימות ואגרסיה; משהו כמו 15 גנים. בנוסף, נמצאה אצלי הגנטיקה הקשורה לאמפתיה רגשית נמוכה. צריך להבין מהי המשמעות: לפסיכופתים יש את מבנה המוח ואת הגנטיקה שנמצאה אצלי, אבל לא כל אדם שמוצאים אצלו את המבנה המוחי ואת הגנטיקה, הוא פסיכופת. לכן בשלב ההוא לא עשיתי מזה עניין.

פרופ' ג'יימס פאלון.

פרופ' ג'יימס פאלון. "פשוט לא אכפת לי"

"הייתי אמנם ילד שובב מאוד, פרחח ממש, וגם כאדם מבוגר עשיתי שטויות, עד כדי כך שאנשים אמרו לי בצחוק – 'אתה משוגע' או 'אתה פסיכופת', אבל ההתנהגויות האלו תמיד נתפשו תמיד כ'משהו שבנים עושים'. Boys will be boys. אחרי שגיליתי את סריקות המוח המוזרות, אמרתי לאשתי – 'את לא תאמיני לזה. יש לי מוח של פסיכופת'. והיא אמרה, 'אני לא מופתעת'.

"בשלב מסוים, סביב 2010, החלטתי לבדוק קצת יותר לעומק את עניין הפסיכופתיה שלי, והתחלתי לשאול אנשים שמכירים אותי היטב מה הם חושבים עליי. ביקשתי שיהיו סופר-כנים אתי והבטחתי שלא אכעס. התחלתי עם שניים-שלושה פסיכיאטרים שמכירים אותי היטב. הם אמרו: 'במשך שנים אמרנו לך שוב ושוב: 'אתה אדם נחמד, שכיף להיות לצדו ולעבוד אתו, אבל אתה פסיכופת'. אמרתי – 'חשבתי שאתם אומרים את זה בצחוק', והם אמרו – 'לא, היינו רציניים לגמרי'. ואז נזכרתי בשני מכתבים שכתבו לי שתי נשים יקרות בחיי – אחותי ובתי – סביב שנת 2000. הן כתבו שנתנו לי את כל האהבה והתמיכה שיכלו לתת, ואילו אני לא נתתי להן כלום חזרה. אחרי שנה שבה שמעתי מה יש למשפחה שלי ולחברים לומר עליי, פתאום קלטתי מה עוללתי להם כל השנים האלה. ואז כמה דקות אחר כך, השתלטה עליי תחושה אחרת: לא אכפת לי. פשוט לא אכפת לי. הפסיכיאטרים אמרו לי – זו בדיוק הבעיה. לא אכפת לך".

ואז אתה מחליט להיבדק?

 "כן, אחרי הגילוי הזה עברתי כמה מבחנים פסיכולוגיים המודדים פסיכופתיה. במבחן פסיכולוגי ידוע, HARE'S CHECKLIST, נמצא שאני עונה על שלושה מארבעת הקריטריונים לפסיכופתיה: שטחיות רגשית, קור, וחוסר אמינות. אני לא על הקריטריון הרביעי, התנהגות אנטי-סוציאלית. בהמשך, האבחנה המקצועית שקיבלתי מפסיכיאטריים היא שאני ככל הנראה מה שמכונה 'פסיכופת קל' (Psychopath lite) או פסיכופת פרו-חברתי (Prosocial). כלומר: אדם שיש לו מאפיינים רבים של פסיכופתיה, לבד מההתנהגות הקרימינלית. זו סוג של פסיכופתיה שמיתרגמת לניתוק רגשי, נרקיסיזם והנטייה לתמרן אנשים".

מוח

אז איך נראה מוח של פסיכופת?

מאחר ש-"it takes one to know one" – פאלון אינו מתקשה לתאר רכיבים בולטים באישיותם של פסיכופתים. הנה כמה מהם: 

קסם אישי ומניפולטיביות. למרבה הזוועה, פסיכופתים רבים (בהם גם הרוצח האכזר באנדי) ניחנו באישיות כריזמטית מאוד. לפסיכופתיה אין הגדרה חד משמעית בפסיכיאטריה – וזו הכי קרובה לה היא הפרעה אישיותיות אנטי-סוציאלית (Antisocial Personality Disoreder) – אך למעשה חלק מהפסיכופתים דווקא די סוציאליים. למראית עין, זאת אומרת. "בכל מסיבה שתלכו אליה, יש ככל הנראה פסיכופת אחד בפנים, והוא מרחרח סביב כדי לאתר חולשות", מסביר פאלון. "פסיכופת כזה הוא סוג של 'קזנובה': מישהו שמשתמש בקסם אישי ובמניפולציה כדי להשיג את מה שהוא רוצה. התכונה הזו מכונה גם 'דומיננטיות חסרת-פחד' (Fearless Dominance). היא מתבטאת בהיעדר פחד וחסינות מפני סטרס, מצד אחד, ובאסרטיביות, נרקיסיזם וחיפוש אחר ריגושים, מצד שני. במובן הכי בסיסי של העניין, פסיכופתים הם אנשים שטורפים אנשים אחרים".

אלימות ו/או אמפתיה רגשית נמוכה. כאשר מדברים על גנטיקה של פסיכופתים, מתכוונים לרוב לגנים הקשורים באלימות ואגרסיה, העיקרי שבהם מכונה "גן הלוחם" (The Warrior Gene). פאלון גילה כי גם הוא ירש את הגן הזה. "זוהי גרסה של הגן MAOA, המייצרת מעט מדי מן האנזים MAO-A. הדבר מוביל למינונים גבוהים מדי של כמה מהמוליכים העצביים במוח לרבות סרטונין, מה שעלול לגרום להתנהגות אלימה", הוא מסביר. מה שמבהיל במיוחד במקרה של הפסיכופתים, הוא שהאלימות שלהם – אם היא מתפרצת – מלווה גם בקהות רגשית. במילים אחרות, הם מתעללים, מכים ורוצחים – וממש לא אכפת להם. אך יש גם פסיכופתים כמו פאלון, המכונה פסיכופת פרו-חברתי (Prosocial), שמנותק רגשית מסובביו ומתחמן אותם, אבל אינו קרימינל. "חברים קרובים השתמשו במילים הבאות כדי לתאר אותי: מניפולטיבי, מקסים-אך-שטני, בריון אינטלקטואלי, אגוצנטרי, לא מסוגל לאהוב באופן עמוק, שקרן ערמומי, חסר אחרית וחסר תחושת אשמה", אומר פאלון.

ילדות קשה. כיצד קורה שאנשים מסוימים נהפכים לפסיכופתים קרימינאליים ואחרים דווקא לא? כאן נכנס למשוואה האפקט הסביבתי. פסיכופתיה קרימינאלית, טוען פאלון, היא תוצאה של גנטיקה, אבל גם של נסיבות חיים קשות, כמו התעללות רגשית ופיסית. "אני 'פסיכופת בר מזל'", אומר פאלון. "אמא שלי ידעה בדיוק מי אני ומה אני. היא הגנה עליי וניתבה אותי נכון. אני טוען ש'המוח החברתי' רגיש מאוד לשינויים בשנים הראשונות לחיינו, ואפילו עוד לפני הלידה. אם אדם עם המוח שלי נולד לעולם עוין – שבו מכים אותו, או נוטשים אותו – הוא מחווט להתמודדות עם עוינות, כי רק כך ישרוד. הסביבה האלימה מערערת אותו לגמרי. אבל אם המוח הזה גדל בסביבה מטפחת, הוא מתעצב קצת אחרת".

זוכים להצלחה עם בני המין השני. פאלון טוען שלנשים יש נטייה להתאהב בפסיכופתים (יש יותר פסיכופתים מפסיכופתיות, אגב). זה לא במיוחד מפתיע אם ניזכר בסעיף 1 – ע"ע קסם אישי ומניפולטיביות. "נשים נוטות לחשוב 'אני אצליח לשנות אותו' או 'אתי זה יהיה אחרת'", אומר פאלון. "בפועל, הסיכוי שיצליחו לשנות את הפסיכופת הוא קלוש. זו מערכת יחסים שנדונה מראש לכישלון ורק תייצר סבל". אם מערכת יחסים עם פסיכופת תסתיים רק בסבל, זה עוד המקרה הטוב, לא?

זיהוי הפסיכופת אינו אינטואיטיבי. פאלון טוען כי אדולף היטלר, למשל, לא היה פסיכופת. "הוא לא היה פסיכופת על-פי בדיקות מוח שנעשו לו. הרבה פעמים אנשים המשתייכים לקבוצות טרור, למאפיה וכן הלאה, ישיגו תוצאות נמוכות במבחן הפסיכופתיה. הם פועלים מתוך אידאולוגיה. יש גם אנשים שמצטיירים כטובי לב וכשוחרי שלום, אבל מתנהגים באופן איום למשפחתם – מהטמה גנדי הוא דוגמה מובהקת".

פסיכופתים יכולים גם לתרום לחברה. פאלון טוען כי הפסיכופתים נוטים לנרקיסיזם ולביטחון עצמי גבוה, ולכן יכולים להתאים לתפקידי הנהגה ולהצליח בהם. "לאורך הקריירה שלי קולגות ביקשו ממני כמה וכמה פעמים שאקח על עצמי תפקידי ניהול והנהגה – למשל, שאעמוד בראש הפקולטה באוניברסיטה", הוא אומר. "הם יודעים שאני אדם הוגן, שעובד יום ולילה, וגם – מנותק רגשית ועם 'חוצפה'. אגב, רק כשליש מהסוציופתים מראים התנהגות קרימינלית. אנשים בטוחים שכל הפסיכופתים הם קרימינלים, כי כך זה מצטייר במדיה".

שורה תחתונה: התרחקו מאנשים מניפולטיביים, מנותקים רגשית ונרקיסיסטים. ביניהם יימצאו ככל הנראה גם כמה פסיכופתים. והנה מה שהיה לפאלון להגיד בנושא, בהרצאת TED מ-2009: