Photo credit: DonkeyHotey via Foter.com / CC BY-SA

אם תקישו בגוגל את הביטוי "דונלד טרמפ נרקיסיסט", תתקלו ביותר מחצי מיליון תוצאות חיפוש. זה לא ממש מפתיע, בהתחשב בהתבטאויות האקסצנטריות והמנופחות באופן מטריד שהנפיק בשנים האחרונות המועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית. בין הבולטות שבהן: "כשאנשים רואים שיש היפה מגדל טראמפ, אין להם מושג מה עברתי כדי להשיג את התוצאה הסופית; לאף אחד לא אכפת מהדם, היזע והדמעות…"; וגם – "אל תפחדו להיות מיוחדים. זה כמו לפחד מהצד הטוב ביותר בכם"; או – "כל הנשים שהשתתפו בתוכנית 'המתמחה' פלירטטו אתי, במודע או שלא במודע. וזה די צפוי".

טראמפ אף צוטט מדבר על עצמו בגוף שלישי כשאמר: "תאהבו אותו או תשנאו אותו, טראמפ נחוש לגבי מה שהוא רוצה וחותר להשיג את זה". וישנם גם הציטוטים שסיפק טרמאפ לעיתונאי טימותי אובריין, המחבר של הספר "אומת טרמאפ" (TrunpNation), מ-2005. "אני המלך של פאלם ביץ'", אמר לו. "(הסלבריטאים שמגיעים לאחוזה שלי) אוהבים אותי. הם מנשקים לי את התחת. ואז הם הולכים הביתה והם אומרים: 'האין הוא נורא?'. אבל אני המלך".

כל אלה הביאו לא מעט מאנשי בריאות הנפש בארה"ב לאבחן את טראמפ כמי שלוקה בנרקיסיזם (הפרעת אישיות המצויה ב"תנ"ך הפסיכיאטרי", ה-DSM, ומשמעותה – בתמצית – עיסוק מוגזם בעצמי), וזאת כמובן על אף שלא נפגשו עמו מעולם. כך למשל, הפסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד הווארד גארדנר טען ב"וניטי פייר" כי טראמפ הוא "נרקיסיסט מובהק".

פסיכולוג אחר, בן מיכאליס, השתמש במילים דומות כשאמר: "זו הפרעת אישיות נרקיסיסטית מספרי הלימוד. טראמפ כל כך קלאסי עד ששמרתי קטעי וידאו שלו, בכדי להראות את ההתנהגויות שלו בסדנאות. אם לא היו לי דוגמאות אלה, הייתי  צריך להיעזר בשחקנים. במובן הזה, הוא חלום שמתגשם".

ואם אתם רוצים לשפוט בעצמכם, אז כאן מפורטות התכונות העיקריות שמאפיינות אנשים נרקסיסטים. ביניהן: תחושת חשיבות עצמית גרנדיוזית; הזדקקות מתמדת להערצה; נצלנות של הסובבים אותו; נטייה לשחצנות; והיעדר אמפתיה. נשמע מוכר?

נרקיסיסטים? מנהיגים טובים

בין אם טרמאפ אכן נרקיסיסט ובין אם לא – נשאלת השאלה אם טרמאפ אינו רק בגדר דוגמה קיצונית ומופרעת במיוחד לתופעה (או הפרעה) המאפיינת את מרבית האנשים המגיעים לעמדות הנהגה.

אז מתברר שמחקר מ-2013 בחן את הסוגיה הזו ביחס לנשיאי ארה"ב לדורותיהם. המחקר, שפורסם בכתב העת Psychological Science, דירג את 42 הנשיאים של ארה"ב, לרבות ג'ורג' בוש הבן, על-פי נטייתם לנרקיסיזם מסוג "גרנדיוזי" – כלומר כזה המאפיין אנשים המחפשים אחר תשומת לב וכוח. הוא עשה זאת תוך שקלול כמה מדדים, כמו הערכות שסיפקו היסטוריונים בנוגע לאישיותם של הנשיאים.

אז מיהו הנרקסיסט מכל? "הזוכה" המפתיע הוא לינדון ג'ונסון, נשיאה ה-36 של ארה"ב. אחריו ברשימה מופיעים טדי רווזוולט, אנדרו ג'קסון, קנדי, ניקסון וכמובן, ביל (האיש והסיגר) קלינטון. מי שחתם את הרשימה – כלומר, הוא בעל הרמה הנמוכה ביותר של נרקיסיזם – הוא מילארד פילמור, שכיהן כנשיא בשלהי המאה ה-19.

כאשר קישרו החוקרים בין הדירוג הזה לבין קריטריונים הנוגעים לביצועיהם של הנשיאים, הם גילו שבכל הנוגע להנהגה – נרקיסיזם הוא לא דבר נורא כל כך. במילים אחרות, התברר להם שבין הנשיאים הנרקיסיסטים ביותר נמצאים גם אלה שהציגו ביצועים לא רעים בכלל (ג'ונסון, למשל, נחשב לאחד מנשיאיה הטובים ביותר של ארה"ב, וגם קלינטון זכור כמוצלח). אבל כצפוי, הנרקיסיסטים עשויים להיות טיפוסים קשים עד דוחים במיוחד, ולכן החוקרים הגדירו את התכונה כ"חרב פיפיות".

בין התכונות החיוביות שקושרו לנרקיסיזם – ייזום של חוקים, שכנוע והלהבת קהלים ותפקוד ככלי מוצלח, מה שמתיישב עם תכונות שובות לב נוספות המיוחסות לנרקיסיסטים כמו כריזמה וקסם אישי. הקוץ באליה, מצאו החוקרים, הוא התנהגות לא אתית עד כדי שחלק מהנשיאים עמדו בפני הדחה על ידי הקונגרס (ע"ע, ניקסון) מה שאומר שגם כאשר ההבטחה שמייחסים הנרקיסיסטים לעצמם מתקיימת – היא מלווה במחיר כבד לסובבים אותם. "בעסקים, בממשל ובספורט – אנשים יסבלו התנהגות גועלית מצדם של נרקיסיסטים, כל עוד הם מראים ביצועים גבוהים באופן עקבי", הסבירו את העניין באטלנטיק.

דוגמה טובה לכך, ציינו שם, היא מנכ"ל ומייסד אפל המנוח סטיב ג'ובס. לטענתם, מדובר במקבילה הנרקיסיסטית של טרמאפ – רק מעולמות הטכנולוגיה. "מדובר באדם שפרץ בבכי בגיל 27 מכיוון שב-Time לא בחרו בו לאיש השנה; ומי שהתרגז על כך שהאדם שבירך אותו לרגל השקת האייפד ב-2010 היה ראש המטה דאז של אובמה, רם עמנואל, ולא הנשיא עצמו", כתבו שם. "כל עוד הם מוכיחים את עצמם כמצליחנים-גאונים – הנרקיסיסטים מצליחים לחמוק מביקורת ולשמר את הסטטוס. אבל לעתים קרובות הנרקיסיסטים מאבדים את תהילתם, לאחר שלאנשים סביבם מתחיל להימאס מהמרוכזות העצמית שלהם. ואז מגיעה הנפילה. והיא קשה וכואבת".

אז בשורה התחתונה, זה לא באמת משנה אם הנרקיסיזם של טראמפ הוא בגדר הפרעת אישיות או הוא חלק מהצגה מחושבת ומופרעת במיוחד. במקרה שלו, לא נראה שקיים אלמנט מפצה. לכאורה, טראמפ הוא איש עסקים מצליח. אבל תחקיר ניו יורק טיימס גילה שהחברות שבשליטת טראמפ גוררות כיום חובות של 650 מיליון דולר לפחות.

וגם: אם כבר נרקיסיסט, תדאג לכל הפחות להיות נרקיסיסט חכם. כזה שיודע שאנשים שונאים נרקיסיסטים, ולכן מנסה להצניע במעט את שיגעון הגדלות. אבל טראמפ מסתמן גם כאדם לא חכם ולא מתוחכם במיוחד (בוודאי שלא מעודן), מה שאומר שהוא ככל הנראה נרקיסיסט מהסוג הגרוע ביותר. זה לא אומר, אגב, שלא ייבחר בסופו של דבר לנשיאות. אבל זה כבר סיפור אחר.

וברור, שהיו וישנם מנהיגים מוכשרים שאינם נרקיסיסטים וגם לא קרובים לכך. אבל אם אתם חשים שהזן הזה מתמעט והולך, ייתכן שאתם חשים נכון. כפי שניסח זאת באחרונה פרשן ניו יורק טיימס תומס פרידמן: "למה אנחנו לא רואים יותר אנשים טובים שרצים להנהגה? כי איזה אדם שפוי ירצה את התפקיד כפוי הטובה הזה?"