פרדוקס הקריירה


Photo credit: SodanieChea via Foter.com / CC BY

לגעת בפסגה ואז לרצות לברוח

נעמה (שם בדוי, השם המלא שמור עמי), היא חברה חדשה שפגשתי לא מזמן בקורס מקצועי. אחרי שגילינו ששתינו מתגוררות פחות או יותר באותו הרחוב, החלה להתגלגל שיחה. עד לפני כמה שנים, סיפרה, כיהנה כסמנכ"ל כספים בחברת ביטוח גדולה, ועבדה באופן אינטנסיבי מאוד. "חתמתי על חוזים של מיליונים", סיפרה, ולא כדי להוכיח משהו. היא דיברה על הסטרס הכבד שליווה את היום-יום שלה; על סופי שבוע שכמעט אף פעם לא איפשרו התנתקות של ממש; ועל הפנטזיות להשליך את הטלפון לים.

כיום נעמה עובדת בתפקיד פיננסי דומה בעמותה, ואמנם לפעמים היא מתגעגעת לטירוף ולתחושת החשיבות שליוו אותה בחברת הביטוח, וייתכן שגם לכסף, אבל היא סוף סוף מסוגלת לנשום. "לפעמים משעמם לי, ואני מרגישה שכבר ראיתי הכל ועשיתי הכל, אבל סך הכל – אלה חיים טובים. יש לי זמן לעצמי וזמן לתת לילדים. וזה לא רק עצם הזמן הפנוי", הדגישה, "זה זמן שבו אני פנויה רגשית, לא טרודה או כעוסה או שקועה בטלפון, ויכולה להיות שם בשבילם".

חשבתי על הפער שבין התפקיד הרם שבו החזיקה נעמה – תפקיד שלא רק הנעים את חייה כלכלית, אלא גם ככל הנראה גרם לסובבים אותה להתפעל ממנה – לבין האומללות שמילאה אותה ביום-יום. ויש עוד לא מעט כמותה, אני מניחה, כי לא פעם דווקא המשרות המרשימות ביותר, הן גם התובעניות והחונקות ביותר. ובמאזן שבין יוקרה, אגו וכסף לבין "היכולת לנשום", אנשים כמו נעמה בחרו לנשום. ויש אחרים שלא יודעים איך לצאת מהלופ, או חושבים שהם לא יכולים להרשות זאת לעצמם. ואז, כפי שתיאר בפני הפסיכיטאר ד"ר דרור דולפין – מומחה לשחיקה בעבודה – "הם עלולים לחטוף התקף חרדה  רק מהמחשבה שהם צריכים ללכת לעבוד". דולפין גם מסביר מדוע שחיקה בעבודה אינה קשורה בהכרח בשעות העבודה – אלא בעיקר בתחושת השליטה של העובד והאוטונומיה המסופקת לו.

שיעור חיים מנהג מונית-היי-טקיסט 

השיחה עם נעמה מהדהדת שיחה נוספת שקיימתי לפני כמה שנים עם אלדד (שם בדוי), היי-טקיסט לשעבר שפוטר מעבודתו והחל לעבוד כנהג מונית. כשישבתי במוניתו לפני כמה שנים – שיחה שתיארתי כאן – סיפר שלמרות הירידה שחווה ב"יוקרה התעסוקתית", הוא מרוצה מהחיים. "אני אדון לעצמי", אמר. "בלי בוס על הראש, בלי החשש מפני נפילה או פיטורים, ובלי השעות הארוכות – כפי שהיה בחברה הקודמת. אני קם מתי שאני רוצה. יכול לאכול שווארמה מול הים בצהריים".

בזמנו חשבתי שהרציונליזציה דיברה מתוך גרונו של אלדד, כי הרי – איזה הייטקיסט לשעבר ירגיש בנוח בכובע נהג המונית? כיום אני כבר הרבה פחות בטוחה.

תנו צ'אנס לשועלים

עוד תובנה מעניינת בהקשר זה מספק מלקולם גלדוול בספרו "דוד וגליית" (וכן, כתבתי על הספר הזה גם בפוסט הקודם), כאשר הוא טוען שהפתגם מרובה הגרסאות "היו זנב לאריות ולא ראש לשועלים" (A small fish in a big pond) דורש חשיבה מחדש.

כך למשל, בהקשר לסטודנטים שחוו נפילה בהערכתם העצמית כאשר פנו לאחת מאוניברסיטאות העלית בארה"ב, כתב: "לעתים נדירות אנחנו עוצרים לחשוב אם הבחירה במוסד היוקרתי אכן פועלת לטובתנו; בעיקר בעולמות האקדמיה – השאיפה להיות 'דג קטן בכד גדול' גורמת לדמורליזציה של אנשים מוכשרים".

אז מה אני מנסה לומר?

1. באופן פרדוקסלי, לפעמים דווקא היכולת להימלט ממה "שנחשב" לטובת "הפחות נחשב-אך הבריא יותר לנפש", מתברר כתעדוף לא רע בכלל. או, במילים אחרות – להעביר חיים שלמים בסטרס או/ו בהערכה עצמית נמוכה זו עסקה גרועה.

2. כסף הוא חשוב, אני בכלל ספק בכך. כסף הוא הבסיס לעצמאותו של אדם. אך מדי פעם כדאי לחשוב "מהו מספיק כסף עבורי?" וגם: "האם אני מוכן לשלם את המחיר הכרוך בלעשות כסף שנתפש על ידי אחרים כ'מספיק?'" גם לא מזיק להרהר מדי פעם במקורות האמביציה והמחירים הכרוכים בה.

3. גם עבודה היא דבר חשוב. למעשה, המחקר מוצא שאנשים שעובדים יותר – מאושרים יותר. זה קורה כי עבודה מעניקה לאנשים משמעות. אך כמו כל דבר הנעשה באופן מוגזם, עודף עבודה עלול גם להזיק.

4. אמביציה ופרפקציוניזם הן מתכון לוורקהוליזם. מחקר של אוניברסיטת קנט מוכיח זאת.

5. טימותי פרייס, המחבר של רב המכר "ארבע שעות עבודה בשבוע", כותב: "להאט אין פירושו להגיע לפחות הישגים, פירוש רק להיפטר מהסחות הדעת המנוגדות ליצירתיות ומהתחושה שמישהו מאיץ בנו".

6. הפמיניזם גוער בנשים על כך שהן שואפות פחות גבוה מגברים, ובאמת – לא פעם אלה שעושות שינויי קריירה רדיקליים הן נשים. אבל אולי הן פשוט מתעדפות ערכים אחרים, שאינם פחות משמעותיים מחתירה לקידום, כסף או מעמד?

7. נראה לי שרק מי ש"היה שם" (כלומר, עבד קשה, התקדם ואז התבאס) יכול להבין כמה יופי יש בחיים שמאפשרים רגיעה ואיזון. וצודק מי שאומר שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להוריד הילוך. כי האטה כזו מגיעה (לעתים) עם תג מחיר משלה, כמו משרה בלתי מאתגרת או/ו שכר נמוך. מה שאומר, שייתכן מאוד שנידונו  להמשיך ולחפש את עצמנו. ראו האיור שלהלן:

Photo credit: seaternity via Foter.com / CC BY-SA

והנה מלקולם גלדוול מסביר מדוע "דוד" הוא יותר טוב מ"גליית":

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s