Photo credit: donireewalker via Foter.com / CC BY

מה המדע מלמד אותנו על אושר שעוד לא שמענו או/ו הפך לקלישאה? אספתי כמה תובנות לא בהכרח טריוויאליות על אושר ועל המקומות הבלתי צפויים שבהם תוכלו למצוא אותו.

אושר הוא עניין יחסי

אני מאמינה שאדם יודע כאשר הוא נמצא במקום הנכון עבורו, ובכך אין שום עניין יחסי. ועדיין, לא מעט מהתסכול שאנשים חווים בחייהם נובע מהנטייה להשוואה חברתית (מה לעשות, ההרגשה הסובייקטיבית של להיות "פחות" אכן די מבאסת). הנטייה הזו עומדת בליבה של "תיאוריית האושר היחסי", עליה מדבר לא מעט הכלכלן ההתנהגותי מאוניברסיטת דיוק פרופ' דן אריאלי. "אם תקיפו את עצמכם באנשים מצליחים ומאושרים מאוד, אתם תשוו את עצמכם אליהם – ותהיו אומללים למדי", אמר בראיון מ-2012. "לכן הייתי ממליץ לאנשים שיהיו להם לפחות כמה חברים אומללים".

בקיצור, טוען אריאלי, זה לא ממש משנה כמה טובים החיים שלכם – מה שמשנה הוא כיצד הם נתפשים בהשוואה לחייהם של אחרים. אז בניגוד לאריאלי, לא אמליץ על זניחת כמה מחבריכם הנוכחיים רק מכיוון הם מתגוררים בבית יפה יותר או עובדים בעבודה שווה ורווחית יותר. מה שכן, כדאי להיזכר בתיאוריית האושר היחסי בכל פעם שהקנאה מחלחלת, ואם כבר קלישאות (נכונות, במקרה זה) – דעו שכסף (או יותר נכון, "יותר מדי" ממנו) הוא כלל לא ערובה לאושר. ראו הסעיף הבא. יחסים טובים ועמוקים, עם בני זוג וחברים טובים, דווקא כן.

עושר כן קונה אושר. עד נקודה מסוימת

אין ספק, כסף הוא דבר חשוב. אפילו חשוב מאוד. למעשה, חשיבותו הולכת וגדלה ככל שערכי הקפיטליזם בעולם כולו, ובישראל בפרט, נעים יותר ויותר לכיוונים קיצוניים ודורסניים. כך שאין באמת טעם לטעון ש"עושר לא שווה אושר", מהסיבה הפשוטה שהכנסה שאינה מספקת בהחלט פוגעת ביכולת לחוש מרוצים.

מהי הכנסה מספקת? מדובר שאלה טריקית, כמובן, אך חוקרים מאוניברסיטת פרינסטון נדרשו לה ב-2010 ואף ניפקו מספר: 75 אלף דולר בשנה, או – במונחים שקליים עדכניים – כ-285 אלף שקל בשנה (כ-24 אלף שקל). מדובר אמנם בסכום כספי נכבד, אך שאינו אסטרונומי. מעבר לכך, המחקר מעיד על עיקרון חשוב בכל הנוגע לקשר שבין עושר לאושר. כסף זה טוב. אבל "יותר מדי" ממנו לא יזיז לכם, ובמקרים מסוימים אף עלול לפגוע בכם.

צוות החוקרים, שמנה בין השאר את הפרופסור הישראלי-אמריקאי, אבי הכלכלה-ההתנהגותית וזוכה הנובל דניאל כהנמן, ניתח את תשובותיהם של כ-450 אלף אמריקאים. הנשאלים דיווחו על הכנסתם השנתית, כמו גם על רווחתם הרגשית (הרגשות שמתעוררים בהם באופן יום-יומי, כמו סטרס או רגיעה) ועל האופן שבו הם מעריכים את חייהם ככלל, על סולם שבין אפס לעשר. מה שהתגלה הוא, שאמנם הנשאלים העריכו את חייהם כטובים יותר ככל שהכנסתם עלתה, אך רווחתם הרגשית לא השתפרה מעבר להכנסה שנתית של 75 אלף דולר (מתחתיה, הרווחה הזו פחתה).

מה זה אומר? "מחסור בכסף גורר אומללות רגשית כמו גם הערכת חיים נמוכה", כותבים החוקרים. "אבל מעבר להכנסה שנתית של 75 אלף דולר, הכנסה גבוהה יותר אינה סוללת את הדרך אל האושר". במילים אחרות, הכנסה הגבוהה מסף מסוים אינה מובילה לאושר רב יותר, אך היא כן "גורמת לאנשים לחשוב שחייהם טובים יותר". ללא ספק, חומר למחשבה.

ולא חסרים מחקרים נוספים המהדהדים את אותה הנקודה. ממש באחרונה הראו חוקרים מאוניברסיטת סטירלינד, בריטניה, שאושרם של אנשים אינו מושפע מעלייה בהכנסה, אך דווקא כן מושפע מירידה ממנה (מה שמוכיח, שוב, שהכל יחסי וכו').

הסוגיה הזו מזכירה לי עיקרון מעניין נוסף שצוין בספרו האחרון של מלקולם גלדוולד, "דוד וגליית" ומתייחס לחסרונות (כן, חסרונות) הטמונים ביותר מדי כסף. עד לרמת הכנסה מסוימת, טוען גלדוול – רמה שאותה ניתן לדמיין כמעין "פיק" של עקומת גאוס – עלייה מתמדת בהכנסה תורמת להשכלתם ולהצלחתם של הילדים. אבל מעבר לאותו "פיק" ההכנסה המשפחתית הגבוהה עלולה רק לפגוע בעתידם של הילדים. זה קורה כי כאשר הם גרים בסביבה עשירה "מדי", המוטיווציה שלהם להצטיין ולהוכיח את עצמם מצטמצמת עד נעלמת כליל. בקיצור, הם נעשים מפונקים ועצלנים.

זה בדיוק מה שקרה לילדיו של "האיש מהוליווד", המופיע בספרו של גלדוול. אותו אדם, שנעשה למפיק הוליוודי מצליח, גדל במשפחה קשת יום ובנה את עצמו מאפס. אך הוא נוכח שילדיו שגדלו עם כל מנעמי החיים – פשוט לא מסוגלים להבין את ערכו של כסף.  "לאיש מהוליווד היה יותר מדי כסף", כותב גלדוול. "וזו היתה הבעיה שלו כהורה. הוא היה הרבה אחרי הנקודה שבה כסף עשה את החיים טובים יותר; והרבה אחרי הנקודה שבה כסף כבר לא שינה יותר מדי. הוא היה בנקודה שבה כסף הפך את המשימה של גידול ילדים נורמליים וסתגלניים להרבה יותר קשה".

והנה גם כתבה מעניינת מ"כלכליסט" שדנה, בין השאר, בקשר שבין חומרנות לבין רמת האושר של ילדים (הפתעה, הפתעה – מדובר בקשר הפוך). ואם כבר להשקיע כסף במשהו, העדיפו להשקיע בחוויות, ולא בחפצים. דן אריאלי מסביר כאן מדוע.

יותר מדי כסף עלול לפגום באושרם של ילדים; וגם – ילדים הם לא תמיד שמחה (Photo credit: Philippe Put via Foter.com / CC BY)

ואולי זו בכלל גנטיקה?

ואולי כל אותם הררי ספרים, סמינרים, טיפים ובלוגים (כולל פוסט זה) על "איך להיות מאושרים" לא באמת שווים שום דבר, כי היכולת לחוש אושר היא בעיקרה עניין גנטי? ייתכן מאוד שכן, אף שכמאמינה גדולה בכוחו של שינוי – אני סבורה שאם אדם שם לא למטרה לשפר את חייו, הוא בהחלט מסוגל לכך.

ובכל זאת, יש בהחלט לשער שהמטען הגנטי שלנו נותן אותותיו גם על מה שניתן לכנות כ"מסוגלות לאושר" (כפי שהגנטיקה משפיעה, במידה זו או אחרת, על כמעט כל רכיב בהווייתנו).

רק באחרונה, למשל, נתקלתי במחקר הולנדי חדש ורחב היקף (כלל כ-300 אלף איש) שפורסם ב-Nature Genetics, ובמסגרתו אותרו כמה אזורים בגנום האנושי הקשורים ביכולתם של אנשים לחוש אושר.

החוקרים הצליחו לאתר שלוש גרסאות (וריאנטים) גנטיות לאושר, כאשר שתיים מהן קשורות בהופעתם של סימפטומים דיכאוניים. הווריאנטים באים לידי ביטוי בעיקר במערכת העצבים המרכזית, בבלוטת יותרת הכליה ובלבלב. "מדובר במחקר פורץ דרך כי כעת אנחנו משוכנעים שיש אספקט גנטי לאושר", הסביר החוקר. בכל זאת, הוסיף, "כמובן שגם הסביבה משחקת תפקיד".

ילדים הם שמחה? לא תמיד

ולסיום – ילדים. כאם טרייה, אני יכולה בהחלט להעיד שהתינוק הוסיף שמחה לחיינו (אף שכמובן, טרם חוויתי תקופות איומות בפוטנציה, כמו גיל הנעורים). אבל הכלל הזה אינו אבסולוטי, ותלוי – מעבר לאופיים ולטמפרמנט של הילדים שלכם – גם במשך הזמן שחלף מאז הלידה, במספרם של הילדים ואפילו בגילם של ההורים. לכן אל תבנו על הילדים שלכם שיעשו אתכם מאושרים.

זה לפחות מה שמראה מחקר מ-2014 של בית הספר לכלכלה של לונדון. החוקרים מצאו שלידתם של הילדים הראשון והשני תורמים לתחושת האושר של ההורים בשלבים שלפני ואחרי הלידה, אך רמה זו מתייצבת בהמשך וחוזרת לרמת האושר המקורית. דפוס דומה מתרחש גם עם לידת הילד השני. עם זאת, כשמדובר בילד שלישי – ההורים לא חווים כמעט כל עלייה ברמת האושר.

למה זה קורה? במידה רבה, מסבירים החוקרים, מכיוון שהם כבר נרגשים פחות מהמאורע של לידת התינוק ובמקביל כבר עייפים למדי ממטלות החיים. עוד התגלה שההורים המאושרים יותר הם גם המבוגרים (גילי 35-49) והמשכילים יותר. הורים אלה חווים את רמות אושר הגבוהות ביותר סביב הלידה – וגם לאחריה.

"העובדה שהילד השלישי לא תורם לתחושת האושר של ההורים אינה נובעת מכך שהם אוהבים אותו פחות", מדגישים החוקרים, "אלא מכך שכנראה הלידה וההורות הן כבר לא חוויות חדשות ומסעירות, מה גם שמשפחה גדולה מגדילה את רמות העומס והלחץ המוטלים על ההורים. העובדה שהורים מבוגרים נוטים להיות מאושרים יותר בהשוואה לצעירים, עשויה להסביר מדוע אנשים נוטים כיום לדחות את ההורות".

עוד על הקשר שבין ילדים לשמחה תוכלו לקרוא בכתבה המעניינת הזו של נעמי דרום במוסף הארץ.

והנה דן אריאלי מסביר מהי תיאוריית האושר היחסי: